החלטה בתיק ב"ש 7188/06

1.       לפני ערר של המדינה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) (להלן: ההחלטה) להותיר את המשיב במעצר בית חרף הפרה של תנאי השחרור, שנקבעו ע"י כב' השופט פיינברג בהחלטתו בבקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום הליכים. כתב האישום בתיק העיקרי ייחס למשיב ולאחר עבירות של התפרצות לעסק, גניבה וניסיון פציעה בנסיבות מחמירות.

ההחלטה נומקה במספר שיקולים:

א.      מדובר בהפרה ראשונה, ובית המשפט אינו ממהר כאשר מדובר בהפרה ראשונה לבטל את תנאי השחרור ולהורות על מעצר עד תום הליכים.

ב.       המשיב עומד לעבור ניתוח.

ג.       מלכתחילה המעצר נעשה כאשר היה ספק בקיום ראיות לכאורה. בהחלטת כב' השופט פיינברג נכתב: "בהסכמת הצדדים ולאור ספק בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

עם זאת, בית משפט קמא החמיר בתנאי השחרור, באופן שהוסיף 2,500 ש"ח על סכום ההפקדה שנקבע ע"י כב' השופט פיינברג, ובהעמידו אותו על סך 4,000 ש"ח, וכן הוסיף ערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח.

2.       העוררת טוענת כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא הורה על מעצרו המלא של המשיב, אף כי המשיב הוכיח כי אין לתת בו אמון. בהקשר זה מדגישה העוררת גם את נסיבות ההפרה: לגרסת העוררת מדובר ביציאה של המשיב לתל אביב, לחוף הים, אף כי היה עליו להימצא במעצר בית, ואף כי נגזר דינו בעבירות של תקיפה לשם גניבה ותקיפה למאסר בפועל. בנוסף, כאשר נתפס על ידי שוטרים הזדהה המשיב כאחיו, ומשהובא אחר כך לבית חולים גרמו חבריו למהומה, אותה ניצל כדי להימלט לרכב שהמתין לו בחוץ, מהלך שבסופו נתפס.

3.       ב"כ המשיב טוען כי התיאור העובדתי האמור הנוגע להפרה אינו מקובל עליו, ולדבריו, הוא גם לא הובא לפני בית משפט קמא באמצעות חומר ראיות הולם. עוד הוא מתרעם על כך שאף כי המשיב הובא להארכת מעצר בבית משפט בתל אביב ומעצרו הוארך על יסוד הצהרת תובע שיוגש כתב אישום, לא הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום הליכים שם, אלא העוררת פנתה בבקשה לעיון חוזר הנדונה, כשהיא נשענת על עצם ההפרה של התנאים וממעיטה מערך נסיבות המעצר בתל אביב, שבמהלכן המשיב הוכה, לגרסתו, על ידי שוטרים. ב"כ העוררת אישר כי חומר הראיות לא הוצג בפני בית המשפט קמא, אך לדבריו הדבר התרחש משלא הוכחשו ע"י המשיב העובדות שהעלתה העוררת בבקשה לעיון חוזר, ובכללן עצם הימצאות המשיב בתל אביב, התחזותו לאחיו, והעובדה שניצל את המהומה להימלטות, שלא צלחה.

4.       אכן, העיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מלמד כי הטענה בדבר עצם הפרת התנאים לא הוכחשה ע"י ב"כ המשיב, ואולם, הועלתה על ידו הטענה שהמשיב הותקף ע"י שוטרים מייד כשראו אותו על החוף. בטענה זו איני מוצאת הכחשה של טענת ההתחזות לאחיו. עם זאת, נראה כי להתנהגות השוטרים הנטענת יש משמעות בהקשר להימלטות.

5.       לאור האמור, איני רואה לנכון להתעלם מהעובדה המרכזית הרלבנטית לבקשת המדינה לעיון חוזר, והיא העובדה שהמשיב הפר את התנאי להימצא במעצר בית. העובדה שהמשיב הגיע לתל אביב אושרה ע"י ב"כ המשיב גם בבית המשפט קמא וגם לפניי. עובדה זו היא המערערת, לפי עצם טיבה, את האמון שניתן ליתן במשיב, ותומכת לכאורה בעמדת העוררת לגבי הסכנה שבשחרורו תוך העמדת תנאי שחרור המופרים על ידיו.

6.       מנגד עומדים השיקולים שהביאו את השופט בבית משפט קמא לדחות את הבקשה לעיון חוזר. לכל אחד משיקולים אלה משקל של ממש, ואולם, מבחינתי החשוב שבהם הוא השיקול השלישי, אשר מעיב על עצם החלטת המעצר מלכתחילה. ב"כ העוררת טוען כי משהחליט כב' השופט פיינברג לעצור את המשיב - גם אם העדיף חלופת מעצר - משמעות הדבר היא הכרתו בקיום ראיות לכאורה. ואולם, נכון יותר לומר בהקשר דנן כי העובדה שכב' השופט פיינברג ציין דבר קיום ספק לעניין הראיות, היא המסבירה את החלטתו להעדיף חלופה, באשר, כידוע, הלכה היא שבמקרים של קשיים בראיות ראוי שבית המשפט יאמץ חלופה.

          בנסיבות אלו, אני רואה קושי של ממש להורות על מעצר בשל הפרת התנאי, וזאת גם אם התחוור כי הסיכון הטמון בשחרור המשיב גדול יותר ממה שהוערך מראש. השיקול האמור נתמך ע"י שני השיקולים הנוספים.

השיקול הראשון, כטענת ב"כ המשיב, הוא שיקול שעוגן בפסיקת בית המשפט העליון, אשר הבהיר כי אין "כלל המחייב ביטול השחרור והחזרת הנאשם למעצר בכל מקרה בו מופרים תנאי השחרור" (בש"פ 782/99, מדינת ישראל נ' נועם בן שמחון), ועוד הבהיר כי "בסופו של דבר ההחלטה אם לבטל את השחרור או ליתן לנאשם שהפר את התנאים לשחרורו הזדמנות נוספת, היא נושא שעל בית המשפט להחליט בו על פי שיקול דעתו, תוך התחשבות בנסיבות הקונקרטיות המיוחדות של המקרה הנתון" (שם), וכן ראו בש"פ 9670/03, טיומקין נ' מדינת ישראל, ובש"פ 8046/05, וקנין נ' מדינת ישראל. הנסיבות המקלות במקרה דנן, המובילות את הפעלת שיקול הדעת, הן: מדובר בהפרה ראשונה, אשר מלכתחילה לא נעשתה למטרה עבריינית, וכאשר לגבי התיק העיקרי קיימת בעיית קיום ראיות מספיקות ותנאי השחרור היו קלים בעליל, כנגזר מכך. לאור האמור, מקובל עלי כי צדק השופט בבית משפט קמא, בהישענו גם על שיקול זה.

          השיקול השלישי הוא שיקול בריאותי, שהעובדות לגביו לא נסתרו. המשיב עומד לעבור ניתוח ביום 27.11.06 ועובר סדרת בדיקות רפואיות, כעולה מהבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהביאה בהסכמת העוררת לדחיית ביצוע גזר הדין ע"י כב' השופטת כנפי-שטייניץ בת"פ 1001/05.

בנוסף, בית המשפט קמא החמיר את תנאי השחרור, ובכך הגדיל את הסיכוי שהתנאים יפיגו את הסיכון הגלום בשחרור המשיב.

7.       בנסיבות אלו, איני סבורה כי נפל פגם בהחלטה, ואני דוחה את הערר.

מובהר בזאת למשיב כי הפרה של תנאי השחרור עלולה להביא למעצרו עד תום הליכים.

מאחר שהובהר כי טרם בוצעו תנאי השחרור, אני מבהירה בזאת כי לאחר קיומם יש לשחרר את המשיב לאלתר.